פסק-דין בתיק ת"א 21940-08-10

1.         בפני תביעה שטרית, אשר הוגשה ע"י התובע כנגד הנתבע בגין שיק ע"ס 150,000 ש"ח, זמן פרעונו 15.2.10. בהסכמת התובע, ניתנה לנתבע רשות להתגונן והתביעה עברה להתברר בפניי.

2.         לטענת הנתבע, בחודש 6/08 נקלע למשבר כלכלי וזאת עקב מצבו הבריאותי והוצאותיו הגבוהות לעומת הכנסתו הנמוכה . הנתבע טען כי התובע הציע לו לקבל ממנו הלוואה ע"ס 4,000 ש"ח ולאחר מכן, ע"ס 5,000 ש"ח נוספים.

לטענת הנתבע, כבטוחה לכספי ההלוואה, דרש ממנו התובע שיק ביטחון ע"ס 25,000 ש"ח אותו הבטיח להחזיר עם קבלת הכסף. הנתבע טען כי בלית ברירה מסר את שיק הביטחון. לטענת הנתבע, ב-9/08 שילם לתובע 5,000 ש"ח כדלקמן: 3,000 ש"ח במזומן ושיק ע"ס של 2,000 ש"ח והוסכם כי את היתרה יחזיר הנתבע עד 1/09.

הנתבע טען כי מאחר שהתובע הודיע לו כי הכסף לא שלו וכי מאיימים עליו ועל משפחתו, הסכים להחליף את השיק הראשון בשיק ביטחון חדש ע"ס 70,000 ש"ח. הנתבע הוסיף כי גם בחודש ינואר לא יכול היה להחזיר את יתרת ההלוואה ואולם אז, כשהתובע הודיע לו כי הוא מאוים וצריך בטוחה כנגד ההלוואה, הסכים לדרישתו של התובע להחליף את שיק הביטחון, לשיק נשוא התביעה ע"ס 150,000 ש"ח. לטענת הנתבע טרם שהוצג השיק לפירעון, ביקש לפרוע לתובע את יתרת הבטוחה בסך 4,000 ש"ח, אולם, למרות הבטחת התובע כי השיק הוא רק לביטחון ויוחזר עם קבלת יתרת ההלוואה, הפקיד התובע את השיק ודרש פירעונו.

הנתבע תיאר את המצוקה הרבה בה היה נתון ואשר בעקבותיה נתן שיק ביטחון ע"ס 150,000 ש"ח להבטחת החזר ההלוואה ע"ס 9,000 ש"ח בלבד. לטענת הנתבע, התובע ניצל את צרתו, מחלתו הפיסית והנפשית ותוך איומים וסחיטה קיבל את השיק. הנתבע טען כי התנהלות התובע נגועה בתרמית שכן המדובר היה בשיק על תנאי ולמרות שידע שהנתבע מבקש לפרוע את יתרת ההלוואה, בחר להציג את השיק לפירעון. הנתבע הפנה לעסקת היסוד כאשר התנאי לפירעון השיק היה אם הנתבע לא ישלם את ההלוואה, בעוד שהנתבע שילם את חלקה ואף ביקש לשלם את יתרתה ואולם התובע לטענתו, סירב.

3.         לטענת התובע, הכיר את הנתבע במסגרת עבודתו כנהג מונית. לטענתו ב-6/08 ביקש ממנו הנתבע הלוואה לצורך מימון הוצאת עו"ד לטיפול ברכוש בהונגריה ואף לצורך רכישת תרופות. התובע טען כי מסר לנתבע הלוואה של 10,000 $, אשר הנתבע הבטיח להשיבה תוך חודש. הנתבע לא החזיר את הסכום וביקש הלוואה נוספת בסך של 10,000 $ למימון הוצאות ביתו אשר נסעה  להונגריה לעזור בטיפול באותו רכוש. התובע טען כי הלווה לתובע סך נוסף של 10,000 $  וקיבל ממנו שיק ביטחון ע"ס 70,000 ש"ח.

לטענת התובע, לאחר שהנתבע לא החזיר את הסכומים כאמור, אלא פנה בבקשה לעוד הלוואה, נתן לו התובע הלוואה נוספת בסך 10,000 $ ולאחר מכן נתן לו 10,000 $ נוספים. התובע טען כי בעת מתן ההלוואה הרביעית החזיר לנתבע את שיק הביטחון ע"ס 70,000 ש"ח וקיבל ממנו שיק אחר ע"ס 150,000 ש"ח. התובע הוסיף שהנתבע שב והבטיח לפצותו על העיכוב בהחזר ההלוואות, במיוחד לאחר שהתובע סיפר לו כי לצורך מימון ההלוואות, קיבל הלוואות מהבנק ומהשוק האפור בריבית גבוהה.

לטענת התובע מלבד הסכום של 4,000 ש"ח, אשר הנתבע שילם לו לאחר הדיון בהתנגדות, לא שילם לו הנתבע כל סכום שהוא וטרם סילק את ההלוואות הנ"ל.

4.         בתאריך 18.11.12 העידו הצדדים בפני. אדגיש כי למרות שמדובר בתביעה שטרית, לא עמדו הצדדים על היפוך סדר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים.

דיון:

5.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותם ומהימנותם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

למרות העילה השטרית, עניין לנו בהלוואה חוץ בנקאית, אשר כפי שיפורט חל עליה החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג 1993 (להלן: "החוק"). לפיכך שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה וזאת משני טעמים:

(א) התובע לא מילא אחר התנאים הנדרשים ע"פ החוק לצורך הגשה לביצוע של שיק שנחתם בקשר להלוואה מסוג זה.

 (ב) למרות שמדובר בעילה שטרית, הרי שבאופן מיוחד להלוואה כפי שיפורט , נטל ההוכחה במקרה כזה, להוכחת עובדות עסקת היסוד, מוטל היה על התובע והוא לא הרים אותו.

6.         תחולת החוק על הנסיבות דנן -אין חולק כי המדובר בשיק שנמסר בקשר להלוואה חוץ בנקאית והנתבע עונה על הגדרת "לווה" שכן לווה הוגדר בסעיף 1 לחוק: "למעט תאגיד".

גם התובע עונה על הגדרת "מלווה" בסעיף 1 לחוק: "מי שנותן הלוואה למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי) תשמ"א - 1981.

אולם, בכך אין  די ויש להמשיך לבדוק האם התובע הינו "עוסק" שכן חלק מהוראות החוק, אשר יפורטו להלן, לא חלות על מלווה שאינו "עוסק" - ראה סעיף 15(א) לחוק הקובע - כי הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנתן הלוואה שלא כדרך עיסוק.

בהלכה הפסוקה נקבע כי מי שנותן הלוואה, יראו אותו כמי שנתן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר.

במקרה דנן, לא רק שהתובע לא הוכיח שלא כך הדבר, אלא הוא אף הודה מפורשות בחקירתו: "אני נוהג לתת הלוואות" (עמ' 6, שורה 7) ואישר בתשובה לשאלה: